מדברים לרוב על הכוח של המדיה החברתית לפגוע בחייהם של בני נוער ובוגרים, אך במקרים רבים, למדיה החברתית יכולה להיות השפעה תרפויטית גדולה.

בעקבות פרסום הקלטת של דונאלד טראמפ, שבה התגלה כיצד הטריד מינית אישה בשנת 2005, והחל גל של פרסומים על תקיפות מיניות נוספות שלו שהגיע בעקבותיו, קראה קלי אוקספורד לנשים לצייץ בטוויטר על התקיפה המינית הראשונה שהן חוו. אוקספורד, סופרת קנדית, התחילה ראשונה: ״אדם מבוגר באוטובוס עירוני תפס את ה׳כוס׳ שלי וחייך אלי. הייתי בת 12״. הקריאה של אוקספורד נענתה באינספור תגובות, של נשים ששיתפו את הפגיעות המיניות שלהן, לעיתים בפירוט רב ומאחורי הפרופיל הפומבי שלהן- ומוסיפות אל החשיפה האישית הזו את התגית: #notokay

מעבר להיקף העצום והנורא של סיפורים על פגיעות מיניות שממחיש עד כמה האלימות המינית או ״תרבות האונס״ מושרשת (ההיענות לקריאה של קלי מוערכת במליונים), תופעת הרשת הזו מלמדת דבר או שניים על טראומה ועל הדרך לריפוייה. הדחף של נשים כה רבות לצאת מהאנונימיות המגינה ולספר את סיפור הפגיעה שלהן הוא ככל הנראה תוצר של ההמולה התקשורתית סביב ההטרדה המינית של דונאלד טראמפ. ברגע שסיפור של פגיעה מינית עולה וממלא את המרחב הציבורי, הוא מהווה טריגר לשחזור של הטראומה האישית של נפגעות רבות. זהו אחד מסימני ההיכר של הטראומה הנפשית – היא לא נעלמת לגמרי. כאשר דבר מה במציאות החיצונית או הפנימית מזכיר את המאורע הטראומתי, האדם נשאב חזרה אל רגעי הטראומה, וחווה מחדש את הפגיעה והשבר. 

בסיפור הזה המרחב הציבורי היווה את הטריגר לחזרתה של הטראומה, והרשתות החברתיות איפשרו לנשים רבות לעשות צעד בכיוון של ריפוי הפצע הטראומתי. במובן זה, קלי אוקספורד יצרה את מה שהוא אולי הטיפול הקבוצתי הגדול ביותר שנעשה אי פעם. כאשר אוקספורד הזמינה את הנשים בטוויטר לספר את הסיפור שלהן, היא איפשרה להן להיות בעלות הסיפור, ולא רק הקורבנות שלו. היא איפשרה להן להקשיב לסיפורים של נפגעות אחרות ולהיות כוח מאזין ומרפא בעצמן. היכולת לספר את סיפור הפגיעה חשובה במיוחד במקרים של טראומה מכמה סיבות:

 

1. להיות המספרת – כשהנפגעת היא המספרת, היא לוקחת תפקיד אקטיבי ומקבלת שליטה מסויימת בסיפור, בניגוד לאיבוד שליטה על מה שקורה לנפגעת ולגופה, שאופייני למצבי טראומה. אם הפגיעה המינית נטלה מהנפגעת את השליטה על חייה ואת הבעלות על גופה, על כבודה ועל הדימוי העצמי שלה, אז על-ידי הפיכתה למספרת, היא מחזירה לעצמה בעלות על הסיפור, על מה שקרה לה. זהו צעד חשוב והכרחי לקראת החזרת תחושת הבעלות על הגוף וסיפור החיים.

ביבליותרפיה בטוויטר בתיאור תקיפות מיניות
לספר את הטראומה מחדש מאפשר לחשוב עליה מחדש.

2. פעולת העריכה – יצירת סיפור קשורה בהכרעה המכוונת בין עיקר וטפל. ההכרעה הזו קובעת את השלד של הסיפור ונותנת לו כיוון ברור, תמה ברורה ומסר ברור. בטוויטר, כשהסיפור מוגבל ל140 תווים, העריכה הופכת בהכרח למחושבת עוד יותר. עריכת הסיפור האישי היא פעולה תרפויטית משום שכאשר אנו מתארים חויה רגשית בסיפור, אנחנו הופכים את זעקת הכאב למילים ומארגנים את התוהו ובוהו הרגשי אל תוך סדר ושיטה. מבחינה קוגניטיבית, יצירה של סיפור מהווה אינטגרציה בין האונה הימנית של המוח, שמיוחסת לה האחריות על חשיבה מופשטת, ויזואלית ורגשית, ובין האונה השמאלית של המוח, שמיוחסת לה האחריות על התפקוד הוורבלי והחשיבה השיטתית והמסודרת. כאשר מספרים סיפור על חוויה של אימה, נוצרת אינטראקציה בין קליפת המוח שמכילה את שתי האונות ואת יכולת החשיבה המורכבת ובין האמיגדלה שאחראית על תגובות למצבי פחד (fight or flight). זו הסיבה שכאשר אדם נמצא בסערת רגשות, וחש שהוא ״מוצף״ ומאבד את היכולת לחשוב בהגיון (כפי שקורה בהיזכרות מציפה של טראומה), תמלול של הרגשות והמחשבות לכדי סיפור אחיד וקוהרנטי היא פעולה שיכולה לעזור בהרגעה ובהחזרת תחושת השליטה. 

 

3. שינוי הסיפור – זכרון טראומתי שונה מזכרון רגיל בכך שהוא קפוא בזמן ומנותק מהרצף האוטוביוגרפי. בעוד שהזכרונות הרגילים שלנו דוהים עם הזמן ומשתנים בכל פעם שאנו מספרים אותם, זכרון טראומתי מעורר רגשות כה עזים, עד שהוא נותר מחוץ לביוגרפיה האישית, ונותר קפוא וחסין לשינויים. הבחירה לספר את המאורע הטראומתי, במיוחד אם חוזרים על כך שוב ושוב, מאפשרת להכניס את המאורע הטראומתי אל רצף החיים, כמאורע שהתרחש בחיים, בניגוד למאורע שפירק אותם. החזרה על הסיפור מאפשרת לספר אותו בכל פעם באופן טיפה שונה, וכך לתת לו את הגמישות שחסרה לו, ולהפוך את הזכרון הטראומתי לזכרון רגיל, זכרון כואב אמנם, אך כזה שהנפש יכולה להכיל ולהתמודד עימו.

 

4. היחלצות מציפורני הבושה – אחד המאפיינים של טראומה, ובייחוד של פגיעות מיניות, הוא הבושה העמוקה שחשים הקורבנות, לצד תחושת אשמה כבדה. מסיבה זו בדיוק נשים וגברים אינם מתלוננים על אונס ופגיעות מיניות אחרות. הבושה מייצרת הסתרה והסתגרות פנימית אשר מגבירות את תחושת הבדידות. מי שבוחר להסתיר את שאירע לו כדי לחמוק ממבט ביקורתי של החברה, מגלה שהוא חש בבדידות גם כשהוא מוקף אנשים. הבחירה לספר את שאירע לך כרוכה מעצמה בהתגברות על מידה מסויימת של בושה, וכאשר השומעים יודעים להגיב באמפתיה, כפי שנעשה בטיפול קבוצתי, המספר זוכה בשחרור מתחושת האשמה והבושה, והאשמה יכולה להיות מופנית אל מקומה האמיתי – האדם הפוגע.

כותבות מספרות שמחקו את הפגיעה המינית שכתבו עליה
התגברות על הבושה היא תהליך קשה, ויכולה להתרחש בעקבות אמפתיה.

5. שיתוף והדהוד – לכל סיפור יש מספר ויש שומעים. אחד מגורמי הריפוי של הטיפול הקבוצתי הוא שהאדם מגלה שאחרים בקבוצה מזדהים עימו, ושהוא אינו לבד במצוקתו. במובן הזה, ״צרת רבים״ היא נחמה וחצי, משום שהיא נותנת תחושה של נורמליזציה מסויימת. שמה שאירע לו לא נמצא מחוץ לתחום האנושי. כשמישהי כותבת בטוויטר את שאירע לה, ומקבלת תגובה של ״גם לי זה קרה״, יש לכך כוח תרפויטי רב, ולפחות היא כבר לא לבד.

הזדהות והדהוד הם מרכיבים חשובים בטיפול בטראומה ובביבליותרפיה
שיתוף בקבוצה יכול לשחרר מהבדידות והבושה של קורבנות תקיפה מינית.

 

הטיפול הקבוצתי הביבליותרפי הענקי הזה נמצא רק בתחילתו. בניגוד לטיפולים קבוצתיים רגילים שבהם המשתתפים נפגשים פנים אל פנים, כאן בטוויטר כל אחת מהנפגעות משתתפת בקבוצה דרך המילים הכתובות. ככותבת וכקוראת. הכתיבה מספקת מרחב מגן מיוחד שהוא הכרחי בחשיפה עצמית שכזו, וספק אם פרוייקט שכזה היה יכול להיווצר במדיה אחרת. כטיפול נפשי הפרוייקט הזה ודאי לא יספיק לנפגעות רבות, אבל הוא פתח פתח חשוב מאוד ליכולת להישיר מבט אל האלימות שנשים רבות כל כך חוו, ופתח פתח חשוב להחלמה – גם אינדווידואלית, לנשים הספציפיות שמשתתפות בו, ואפילו לנשים שבוחרות רק לקרוא בו וגם תרבותית וחברתית – לכולנו.

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי