על אלי ויזל זכרונו לברכה, שהלך אתמול לעולמו.
על חובתו של המטפל, ועל חובתו של האדם לעצמו.
 
האנליסט היונגיאני מייקל קונפורטי סיפר על פגישה עם אלי ויזל לפני מספר שנים, שבה הוא שאל את אלי ויזל מה אפשר לומר, כמטפל, לאדם שעבר זוועות שלא ניתן לדמיין (the unimaginable). התשובה שנתן לו ויזל, היתה שעל המטפל להיות עם אותו אדם, ושהנוכחות לצידו – היא מעשה מוסרי.
 
בשגרת הטיפול ובחיפוש האינסופי אחר טכניקות יעילות יותר, מתוך הרצון שלנו ללמוד כיצד להפחית כאב בדרך המהירה ביותר, לעיתים אנו דואגים כל-כך לדעת לומר את הפירוש הנכון, או להציע את ההתערבות הטובה ביותר, עד שוכחים כי הדבר שבאמת מרפא, הדבר שאנשים (בייחוד אלו המצולקים מטראומות) זקוקים לו, הוא הנוכחות של אדם נוסף לצידם. אדם שלא יתחבא מאחורי טכניקות והימהומים, אלא יהיה שם עם כל ליבו, כי זה הדבר המוסרי לעשות. להיות עד לחייו של אדם, רע לדרך.
 
הדרישה להיות אמיתי אינה רק ממטפלי הנפש, אלא מכל אדם. אני אוהב במיוחד את העצה של ויזל לסופרים:

"כתוב אך ורק את מה שרק אתה יכול לכתוב".

זו עצה טיפולית שנושבת בה רוח הביבליותרפיה – מתוך הצימצום של מה שאינו אני, מתוך ויתור על מה שיכולים גם אחרים לכתוב, יכול למצוא אדם את גרעין אישיותו, את מה שהוא – הוא עצמו.
וזו גם עצה פילוסופית מוסרית – כי לחיות כמי שאני, לתת חיים ליישות שרק אני יכול להביא אל העולם, הרי זה מעשה מוסרי.
העצה הזו, שהיא בעצם דרישה, היא המחוייבות המוסרית של כל אדם כלפי עצמו וכלפי העולם – המחוייבות להיות כאן. להיות נוכח, ולהיות אני. 
כשאני חושב על המשפט הזה בהקשר של חדר הטיפול, הרי שזה המשפט שאיתו מתחיל הטיפול- להזמין אדם להיות נוכח, ולהיות הוא עצמו.
וזהו המשפט שעימו גם מסתיים טיפול – כאשר אדם מסוגל לכתוב את עצמו. להביא את עצמו לעולם. להוליד את עצמו.
 

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי