מטאפורת המחשב בטיפול נפשי

חלק ניכר מהמטופלים שאני פוגש בחדר הטיפול מתייחסים בשלב זה או אחר אל המוח שלהם כאיבר ש״נדפק״. יש כאלה שמאמינים שיש להם ״שריטה״ בהארד-דיסק, שנגרמה בגלל אירועים בילדות, ושמחשבות טובות, כמו תוכנות במחשב תקול- לעולם לא יצליחו לעלות. יש כאלה שלא מצליחים להיזכר בילדות שלהם ומתייחסים אל המוח שלהם כדיסק שנמחק, ושאין מה לעשות איתו- המידע אבוד ולא ניתן לשחזור. יש כאלה שרק רוצים שמישהו יבוא ויתכנת אותם מחדש. ויש שמגיעים לטיפול למרות שבתוך תוכם הם מרגישים שהדבר ההגיוני היה פשוט לזרוק את הראש שלהם לפח ולשים להם אחד חדש.
הדבר המשותף לכולם הוא שהם מתייחסים אל המוח שלהם, כמו אל מחשב. מאמר מרתק במגזין האינטרנטי העברי אלכסון, בשם ״אנחנו לא מחשבים״, שכתב רוברט אפשטיין, חוקר בכיר במדעי ההתנהגות, מציב סימן שאלה גדול על האופן בו אנו מבינים את המוח שלנו. הטיעון העיקרי שלו במאמר, הוא שאנו מדברים על המוח כמו על מחשב, בזמן שלמעשה, זה אינו המוח עצמו אלא זו רק מטאפורה, והיא שגויה מהיסוד.
הכותב מראה באופן משכנע מאוד כיצד עם ההתפתחות הטכנולוגית השתנה האופן בו מדענים הבינו את המוח ודרך פעולתו (למשל- בתקופת הקיטור מדענים חשבו שהמוח עובד בדומה למנוע קיטור). כעת אנו בעידן המחשב, ובהתאם, מתייחסים אל המוח כאל מחשב- כאל מכונת עיבוד מידע, ומחפשים היכן במוח נמצאים ׳בנקים׳ של זכרונות וכו׳. במאמר המצויין הכותב מסביר בפירוט מדוע המטאפורה הזו אינה תקפה ואילו כשלים מהותיים נוצרים כשמנסים להשתמש בה כדי להסביר פעולות שונות של המוח. אפשטיין כותב:

ההנחה שבני האדם חייבים להיות מעבדי מידע רק מפני שמחשבים הם מעבדי מידע, היא מטופשת לחלוטין. ויום אחד, כשבני האדם יזנחו סוף סוף את מטאפורת עיבוד המידע, כמעט בטוח שההיסטוריונים יחשבו שהיא מטופשת, בדיוק כפי שאנו חושבים שהמטאפורות ההידראוליות והמכניות הן מטופשות.
אם מטאפורת עיבוד המידע היא מטופשת, מדוע איננו מצליחים להשתחרר ממנה? מה מונע מאיתנו לסלק אותה מחיינו כפי שנסלק מדרכנו ענף שמפריע לנו להתקדם? האם ישנה קרקע אינטלקטואלית יציבה יותר שעליה נוכל לעמוד בניסיוננו לפענח את הבינה האנושית? ואיזה נזק נגרם לנו לאחר שעמדנו זמן רב כל כך על קרקע בלתי יציבה? הרי כבר עשרות שנים שמטאפורת עיבוד המידע מנחה את הכתיבה והחשיבה של חוקרים רבים בתחומים רבים. מה המחיר ששילמנו?

 

שאלת המחיר היא שאלה חשובה מאוד. ולא רק במחקר אלא בעיקר בחיי היום-יום. 
את ההשפעה הגדולה ביותר של מטאפורת המחשב על הנפש אפשר לראות בחדר הטיפול. לא מעט אנשים באים לטיפול כי הם מרגישים שצריך ״לתקן״ אותם, או ״לתקן״ להם את המוח. אם רק אפשר יהיה להוציא את המחשבה הטורדנית שאומרת להם שהם לא מוצלחים ולהחליף אותה במחשבה מועילה יותר. אם רק אפשר יהיה למחוק מהדאטה בייס את הספקות העצמיים, את הגעגועים, להוציא מהראש את הפחד, כמו שמוציאים כרטיס זיכרון שנשרף. או לאמץ בטחון עצמי ואסרטיביות כמו שמורידים אפליקציה לטלפון הנייד. מכאן גם המשיכה הגדולה לטיפולים ״קצרי-מועד״ או ״ממוקדים״ או ״אפקטיביים״ , שבפנטזיה אמורים לתקוף את הדבר שלא עובד כמו שצריך במוח המחשב שלנו, ולעשות את זה בצורה טכנית וסטרילית, בלי לערבב ולהפוך ולטלטל את הנפש.
אלא שהראש שלנו הוא לא מחשב. ואי אפשר לשלוף מתוכו פחד כמו ששולפים זכרון נייד. והנפש לא מוותרת בן רגע, ורק בגלל שורת קוד חדשה, על ההגנות שהיא בנתה במשך השנים- הנפש זקוקה להן כדי לשמור על עצמה. נכון שזו פנטזיה מושכת מאוד, אבל האמת היא, שאי-אפשר לתקן את הנפש כמו שמתקנים מכונה.
אבל
אפשר לרפא. ואפשר לגדול. ואפשר לצמוח. ואפשר להשתנות. ואפשר להתחדש. 
אם נוותר על  המטאפורה של 'האדם כמחשב' במטאפורה שקשורה לעולם הטבע, כמו עץ למשל, נגלה שהיחס שלנו כלפי עצמנו השתנה באופן משמעותי מאוד. נכעס פחות על עצמנו, נגלה פחות אלימות כלפי עצמנו, ונהיה פחות מאוכזבים מעצמנו כי לא נהיה שבויים בציפיות לא ריאליות מעצמנו. לוותר על מטאפורת המחשב פירושו לוותר על המחשבה ״אני דפוק״ (ולכן צריך להחליף אותי), ולהחליפה ב״אני נפגעתי״ (ולכן אני צריך להחלים). וכשמחליפים את המטאפורה הבסיסית הזו, אנו יכולים להתחיל לשנות  את סיפור חיינו ולהתחיל לכתוב סיפור חדש.

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי