הדבר החשוב ביותר הוא מי מחזיק את ההגה – ברוס ספרינגסטין.

הדיכאון מחפש להשתלט על הנפש, הוא אורב לאדם, ומזנק עליו בסמטאות החשוכות של הנפש. במצבו הקיצוני הוא מתפשט אל כל היישות, עד כי לאדם נדמה כי אין בו דבר מלבד הדיכאון. שהוא הפך לדיכאון עצמו. 

בטיפול, אחת הדרכים לעזור לאדם שסובל מדיכאון היא לעזור לו למצוא צבעים נוספים בנפשו, מלבד השחור. היכולת לזהות תחושות נוספות, רגשות נוספים ומצבי רוח נוספים, מאפשרים להקטין את אחיזתה של המרה השחורה. 

אלא שניסיון להכחיד את הדיכאון לגמרי הוא חסר תוחלת. מי שחווה דיכאון על בשרו יודע, שגם אם הצליח לגבור עליו, הדיכאון נמצא בו, כחלק מסיפור חייו, כחלק ממי שהוא. 

באופן פרדוקסלי, דווקא קבלה של הדיכאון ושל רגשות המרה השחורה, העצב והאבל, כחלק מהזהות האישית של האדם, או כחלק מסיפור חייו, מהמסע שהיה עליו לעבור, מאפשרת לאדם להשתחרר מאחיזתו של הדיכאון, ולהשיג שליטה על חייו ועל מצב רוחו.

ספרינגסטין אומר משהו יפה על הזהות העצמית והסיפור האישי שאנו מספרים לעצמנו. ואולי גם על היכולת לבחור מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות. שינוי קיצוני, הוא אומר – אינו אפשרי. כי כל העצמיים הישנים נמצאים במכונית. אין דרך להוציא אותם. אלא שעצמי חדש יכול תמיד להצטרף. אנחנו לא יכולים למחוק את מי שהיינו, אבל אנו יכולים להוסיף לעצמנו חלקי-נפש, או חלקי-זהות חדשים. ואולי סוד ההתחדשות, הוא בדרך שבה עצמי חדש יכול לשבת בשלום באותה המכונית, ביחד עם העצמיים הישנים.

האוטוביוגרפיה ״born to run״ קיבלה את שמה מהלהיט שהזניק את הקריירה המוזיקלית של ספרינגסטין. נדמה שכעת, כשהעלה את הדברים על הכתב, ספרינגסטין הפסיק לברוח, לפחות הוא כבר אינו בורח מהדיכאון.