לפני כ16 שנה, בקטמנדו הרחוקה, שמעתי הרצאה מוקלטת של ניק קייב בשם "החיים הסודיים של שיר האהבה". באחת החנויות המקומיות קניתי דיסק עם שתי הרצאות שלו, וקייב דיבר אלי באוזניות, סיפר על חייו ועל כתיבת שירים. עד היום אני זוכר רגע אחד מתוך ההרצאה, שבו קייב אמר שהוא כתב עד כה בערך כמאתיים שירים, והם כולם שירי אהבה.

ניק קייב כתב אלבום שלם מלא בבלדות שהנושא המשותף להן היה רצח, כתב שירים על טירוף, שירים על אנשים על כיסא החשמלי, שיר מופלא על בכי של ילדים, נשים וגברים, ועוד חקירות מדהימות של הטבע האנושי והרגשות האנושיים- הבהירים ונדמה שבעיקר האפלים  – והם כולם שירי אהבה.

נדמה לי שבשביל ניק קייב אהבה היא לא נושא לשיר, אלא היא עמדה. עמדה כלפי העולם, עמדה שרוצה להכיר, רוצה להתקרב, רוצה לגעת בישות אחרת, ומוכנה אף לרדת אל עומק מרתפי הכאב בשביל זה. וזו עמדה חזקה מספיק כדי שתוכל להכיל בתוכה גם את הצדדים האפלים. למעשה- היא מוכרחה להכיל גם אותם ולהודות בקיומם, כי התכחשות לצדדים האפלים שלנו היא ניתוק מעצמנו. באהבה יש גם קנאה, ויש גם עצב, ויש פחד, ויש גם כעס. אפשר להרגיש אותם ואפשר לאהוב.

אולי אהבה היא העמדה היחידה שממנה אפשר באמת ליצור, וכל הדברים האחרים, כל הרגשות האחרים, כל הנושאים הפיוטיים- כולם מתאפשרים בזכותה. 
ואולי, אם כך, הכתיבה הטהורה ביותר, היא מכתב האהבה.

 

ט״ו באב שמח.

 

 

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי