האם יכול להיות שהציווי ״דע את עצמך״ שהיה חקוק על מקדש אפולו בדלפי, והציווי ״לך לך מארצך וממולדתך, ומבית אביך״ שציווה אלוהים את אברהם, הם בעצם אותו ציווי? 

כיצד נסיעה לחו״ל מחזקת בטחון בעצמי

הנוהג בישראל הוא שאחרי הצבא צעירים נוסעים לטיול ארוך כדי ״למצוא את עצמם״. בעוד שמבוגרים רבים נוטים ללגלג על האמירה הזו. ולפתור את העניין ב״חיידק הטיולים״ או ברצון להימנע מ״החיים האמיתיים״, מחקר חדש מלמד שיתכן שהצדק הוא דווקא עם המטיילים.

מתברר כי החויה של שהות בחו״ל מחזקת את הביטחון והבהירות של מי אתה. כלומר, בדרך כלל תחושת הזהות העצמית מתחדדת בשהויות ארוכות בחו״ל. 

המחקר שנערך ע״י צוות חוקרים בראשות הג׳ו אדם מאוניברסיטת רייס בארה״ב, בחן את ההשפעות של חיים בחו״ל על הבהירות של הזהות העצמית, וכלל 1,874 משתתפים ששהו זמן משמעותי בחו״ל- בעיקר אנשים שלמדו בארץ זרה או עברו לארץ זרה כדי לעבוד בה (רילוקיישן), וענו על שאלונים שמדדו את הבהירות והבטחון העצמי ביחס למושג העצמי.

מתברר כי בעוד אירועים שונים בחיים היוצרים מעברים ושינויים דרמתיים (כגון גירושין או התחלת עבודה חדשה) נוטים להחליש את הבהירות של הזהות העצמית והבטחון בה (ומתוך כך לגרום למשברים שבאים לידי ביטוי לעיתים בסימפטומים של חרדה ודיכאון), השינוי הדרמתי של העתקת החיים לארץ אחרת, דווקא נוטה לחזק הן את הבהירות של הזהות העצמית, ואת הבטחון בזהות הזו. 

ההשערה של החוקרים היא שהשהות מחוץ לתרבות של עצמך, מחייבת אותך לשאול את עצמך שאלות על הבחירות שלך ועל ההתנהגות שלך, ומתוך התשובות שלך מתחדדת הבהירות של העצמי ושל הזהות האישית. ככל שהזהות שלך בהירה לך יותר, כך אתה חש יותר בטחון בה.

אין ספק שמעבר לארץ אחרת טומן בחובו אתגרים נפשיים רבים, במיוחד כאשר מדובר ברילוקיישן של משפחה שלמה. המחקר החדש מוסיף לחישוב הבעד והנגד אלמנט נוסף, חיובי הפעם, שכדאי להתחשב בו. חשוב לציין כי במחקר החוקרים בדקו נחקרים שבילו זמן משמעותי בחו״ל בבגרותם, כך שכאשר מדובר בילדים קטנים, התמונה מן הסתם, מורכבת יותר. 

מסע נפשי בארצות הנפש הזרות

וכמובן, החוקרים שוב מגלים מחדש משהו שהתרבות האנושית ידעה כבר מזמן. במודל ׳מסע הגיבור׳ או ״המונומית׳״ שיצר ג׳וזף קמפבל, מודל שמשמש רבות בטיפול בביבליותרפיה, מתוארים השלבים הבסיסיים המשותפים למיתוסים ולאגדות בתרבות האנושית.  השלב המרכזי ביותר במיתוסים, הוא השלב של היציאה למסע, היציאה להרפתקאה. וההרפתקאה כמעט תמיד נמצאת ב״מקום אחר״. ההרפתקאה לא יכולה להיות בבית, משום שהשינוי צריך להיות בזמן שהגיבור חווה עולם אחר ממה שהוא מכיר- עולם שהוא זר מצד אחד, ומצד שני מוכר מאוד משום שהוא העולם הנפשי שלו. רק בהרפתאה, רק בעולם האחר, הגיבור לומד להכיר את כוחותיו, להכיר את ערכיו, להכיר את עצמו ומתוך כך לזכות בכוחות קסם (או בכוחות נפשיים). מה שנכון לעולם הפיסי, נכון גם לעולם האגדות. ונכון גם לעולם הנפש.

בחדר הטיפול, כשמטופל יוצר סיפור, הוא מאפשר לעצמו מסע באותו עולם אחר. גם אם הדבר קורה בדמיון בלבד. הדמיון, החלימה בהקיץ, הפנטזיה, הם בדיוק המקומות שבהן מותר לשאול ״מה היה קורה אם…״, וכמו במעין מעבדה משוכללת ומורכבת, אפשר לערוך ניסויים מחשבתיים, לחוות הרפתקאות, ולגלות בסופו של דבר – מי אני? כן, גם בלי לארוז מזוודה.