זהו סיפור על נסיך, על כאב, ועל הבחירה לשנות את חייך ולכתוב לעצמך סיפור חדש

ברשתות תקשורת שונות ברחבי העולם מתפרסמים הדים לראיון של הנסיך הארי מווילס. הוא סיפר כי עבר בשנים האחרונות טיפול נפשי לעיבוד האבל על מות אימו, הנסיכה דיאנה, שמתה בתאונת דרכים כשהיה בן 12 בלבד. הנסיך הארי התראיין לפודקאסט חדש של הטלגרף בשם mad world שבו מראיינת בריוני גורדון מספר אישים שהתמודדו עם קשיים נפשיים על ההתמודדות שלהם. הנסיך הארי הוא המרואיין הראשון בסדרה. החשיפה האישית בראיון נועדה, כמובן, לקדם אג'נדה, אלא שהפעם אין מדובר בקידום עצמי, אלא קידום של פרוייקט צדקה בתחום בריאות הנפש, והנסיך הארי ביקש לעזור בהפחתת הסטיגמה של מתמודדים עם הפרעות נפשיות.

מתוך הראיון עולות שלוש נקודות חשובות שיכולות ללמד אותנו דברים חשובים על טיפול נפשי:

 1. אנשים שמתמודדים עם אֶבל לא מעובד לא תמיד יודעים את זה.

הנסיך הארי איבד את אימו בפתאומיות, כשמתה בתאונת דרכים (כלומר מוות אלים) בזמן שהיתה עם גבר אחר שלא היה אביו (מכיוון שהיו גרושים), כשהוא בפתח גיל ההתבגרות, ונאלץ לחוות את ההתמודדות עם אובדנה יחד עם אומה שלמה שניכסה את האבל לעצמה כשהפכה את הנסיכה דיאנה לאייקון. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שהמורכבות הרגשית כאן גדולה מדי בשביל ילד בן 12. ואכן, בראיון סיפר הנסיך הארי שלאורך השנים נמנע באדיקות מלחשוב על מותה של אימו, ודחה כל עיסוק בכך מתוך מחשבה שלא יעזור לחשוב על זה. כפי שהוא מתאר זאת, נראה כי מותה של אימו היה עבורו בגדר עובדה שאין מה לעשות עמה ולכן אין טעם לחוות את הרגשות הכואבים הקשורים לעניין. יחד עם זאת, נראה כי רק בשנים האחרונות הוא הבין כי שורש קשייו טמון באותם רגשות כואבים סביב מות אימו. ההתנהגות הפרועה בנעוריו שכללה שימוש מסיבי במריחואנה ואלכוהול לא נתפסה בעיניו אז כניסיון להקהות רגש, אלא כחגיגת נעורים. הנסיך הארי דבק בכך ש"החיים נהדרים" בשנות נעוריו ותחילת שנות ה-20 שלו עד שבסוף שנות ה-20 שלו הוא החל לסבול מהתמוטטויות עצבים. רק אז, בעקבות שיחות עם אנשים שהציפו את הכאב העמום על מות אימו, ובעידוד אחיו הגדול, פנה לטיפול.

אֶבל לא מעובד אינו מופיע ביום בהיר אחד. הוא ממתין מתחת לפני השטח, ופורץ כשמנגנוני ההגנה וההדחקה של האדם אינם מסוגלים עוד לעצור את עוצמת הכאב שלא עובד מלהגיע להכרה. ההוללות וההתנהגות הפרועה שבהן התפרסם הנסיך הארי הן התנהגויות קלאסיות ליצירת קהות חושים כדי להימנע מהרגשת כאב רגשי. מדובר באנרגיה נפשית אדירה שבמקום שתתועל להתמודדות עם תחושת האובדן וגדילה מהטראומה, תועלַה לבריחה מההתמודדות הקשה עם האובדן. התופעות הנפוצות שגורם להן אבל לא מעובד הן צמצום החוויה הרגשית והתמכרויות למיניהן (בין אם לסמים, למסכים, או לעבודה). כלומר – חיים של הימנעות. זו יכולה להיות הימנעות שקטה, כמו של נער שמסתגר בחדרו וממלא את כל זמנו במשחקי וידאו, כמו של הורה שנמנע מקרבה רגשית עם ילדו וטומן את ראשו בין דפי עיתון, או הימנעות רועשת של חיפוש ריגושים עזים שיקהו רגשות אחרים, כעס כלפי כל העולם וריבים מלאי דרמה. 

אם הנסיך הצעיר הצליח לשטות בבני משפחתו ובעצמו שהוא אינו זקוק לטיפול ועזרה בהבנת האבל שהוא חווה, אין לנו אלא לשער כמה אנשים מתמודדים עם קשיים נפשיים דומים, מבלי לשער כלל שהמצוקה הרגשית שלהם, שתחושת אובדן הדרך, אינם קשורים למקום העבודה, למצב הפוליטי, הכלכלי או ליחסים עם בן או בת הזוג, אלא לאבל שהם לא עיבדו.

 2. גברים מחביאים את הכאב בתחביבים הרסניים

בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" משרטט טרנס ריל דיוקן של דיכאון גברי. הדיכאון הגברי שונה מהדיכאון הנשי המוכר והמקובל יותר. הדיכאון הגברי בא לידי ביטוי בהדחקה של רגשות כואבים וכתוצאה מכך במתח ותוקפנות שמוצאים את פורקנם באלימות, ברוגז, בהתמכרויות או במחלות גופניות (לחץ דם, התקפי לב וכדומה). המיתוס של הגבריות בחברה גורס כי גברים צריכים לשאת בסטואיות כל כאב. לנשוך את הלשון ולא להתלונן. בגלל שהדיכאון הגברי שונה מהדיכאון הנשי (שהוא המודל הקלאסי לדיכאון), לעיתים קרובות הוא אינו מאובחן. בראיון סיפר הנסיך הארי על כך שהחל להתאגרף כדי לשחרר את הזעם שהיה עצור בתוכו ואת התשוקה להכות מישהו. זהו מהלך גברי קלאסי; גברים רבים מפנים זעם ותוקפנות אל עיסוקים ספורטיביים, בין אם הם עוסקים בפעילות הספורטיבית בעצמם, ובין אם הם מעודדים קבוצת ספורט ודרך ההזדהות איתה הם יכולים לבטא את האגרסיות שזקוקות לביטוי. מבחינה זו, כשאנו מביטים אל אצטדיוני הכדורגל בישראל, וצופים באלימות הרבה בקרב האוהדים (הגברים ברובם המכריע), אנו יכולים לחשוב עליהם כעל איצטדיונים של תוקפנות וטוטסטרון, אך אנו יכולים גם לחשוב עליהם כעל מפגש המוני של גברים פגועים.

 3. מהי בריאות נפשית? היכולת להיות כאן ועכשיו ולעבוד

באופן מפתיע, רוב הכתבות והדיווחים בעיתונות העברית על הראיון לא התעכבו על ציטוט מסויים שלו, שהוא, בעיני, ניסוח מדוייק של מהי בריאות נפשית. מהבחינה הזו, הציטוט הזה הוא סמן טוב לאנשים השוקלים לגשת לטיפול נפשי, מבחינת מה טיפול נפשי יכול להציע.

לאחר שהנסיך הארי הודה למטפל שלו, ולאחיו ששלח אותו לטיפול לאחר שנים שסבל בדממה, הוא סיפר שכעת הוא מסוגל להתייחס לעבודה שלו ברצינות, ולקחת את חייו האישיים ברצינות, ולהשקיע דם, יזע ודמעות בדברים באמת משמעותיים, ושיהיו משמעותיים לכולם.

כלומר, טיפול נפשי הוא לא גלולת אושר שמטשטשת כאב. אז מהו כן? קודם כל טיפול נפשי הוא הגאולה מהסבל שבדממה. הוא האפשרות לחלוק את הכאב עם אדם נוסף ולהפחית את תחושת הבדידות. היכולת לדבר את הכאב, לתקשר אותו עם מישהו אחר כבר יוצרת שינוי בכאב.

התוצר השני של הטיפול הנפשי הוא היכולת לקחת את העבודה ואת החיים האישיים ברצינות. כלומר- היכולת להיות נוכח בחיי היום יום ולא להיות מנותק.

התוצר השלישי של הטיפול הנפשי הוא היכולת להשקיע דם, יזע ודמעות בדברים משמעותיים. אם יש פנטזיה שאחרי טיפול נפשי אפשר להגיע למצב מוגן כמו ברחם שבו שום דבר אינו מפריע לך או כואב לך, הנסיך הארי בא ואומר את ההפך- דווקא הטיפול שעבר אפשר לו לבוא במגע עם כאב, ולא להירתע מכך. הבכי, הפציעה, המאמץ הרב- אלו כבר לא דברים שיש להיזהר מהם, אלא הם כוחות לחיים מלאים יותר ושלמים יותר, כוחות להגשמת מטרות ערכיות.

אם גם אתם (או מישהו מיקירכם) מאמצים את דרך ההתמודדות של הנסיך הארי ("סירבתי לחשוב על אמא שלי, כי חשבתי שזה לא יעזור לכלום. חשבתי 'זה רק יגרום לך להיות עצוב, זה לא יחזיר אותה'"), יתכן וכדאי לכם לשקול שנית. טיפול רגשי מקצועי יכול ללוות אתכם ולסייע לכם לכתוב לעצמכם סיפור חדש.