שיניתם את מסורת גניבת האפיקומן כי אתם לא רוצים לחנך לגניבה? יכול להיות שאתם עושים טעות.

ההגדה של פסח גדושה בסיפורים מעולים, מלאי דרמה ומתח, חכמה, ואפילו הומור יבש (טוב, את זה מספקים לרוב הדודים). אבל הסיפור הטוב ביותר הוא הסיפור שהילדים מחכים לו שנה שלמה, והוא זה שגורם להם להתרגש כאילו הם רואים את כתוביות הפתיחה של מלחמת הכוכבים – האפיקומן. האפיקומן הוא סיפור מיוחד כי בניגוד לסיפורים שקוראים עליהם, את סיפור האפיקומן אנו, ביחד עם הילדים – ממחיזים.

יש לאפיקומן שתי גרסאות עיקריות. כשההבדל ביניהן תלוי בשאלה אחת  – האם נותנים לילד לגנוב את האפיקומן, או שהוא צריך למצוא את האפיקומן שסבא החביא? נראה שהגרסה השניה היא פתרון מודרני של משפחות שלא הרגישו נוח עם כל נושא הגניבה. ובצדק – מה הקטע בללמד ילד לגנוב? הרי כל השנה אנחנו מלמדים אותם להתנהג יפה, לחלוק בצעצועים שלהם עם חברים, לא לנבל את הפה ובטח שלא לקחת מה שלא שלהם – ועכשיו, מה? ללמד אותם שזה טוב לגנוב? 

נכון. על פני השטח יש כאן עניין של מסרים סותרים. אבל להסתכל על גניבת האפיקומן כעל פעולה לא מוסרית זה כמו לומר שהאפיקומן הוא רק חצי מצה. כלומר, טכנית זה נכון. אבל זה מבט שמפספס את התמונה הגדולה ואת המשמעות האמיתית והסמלית של הדברים. בשביל להבין למה גניבת האפיקומן היא דווקא דבר חיובי צריך להיזכר בסיפור של ליל הסדר.

אז מה הסיפור של סדר פסח?

סדר פסח הוא טקס בו מתכנס השבט הקטן (להלן- המשפחה המורחבת) ומספר את סיפורי העבר, סיפור לידתו של העם ביציאת מצרים. סיפור העבר אינו עניין של נוסטלגיה, אלא זו הדרך להעביר ידע מדור לדור- ידע שאמור לשרת את הדורות הבאים. כי כשאנו זוכרים את העבר, זוכרים איך התגברנו על מכשולים וקשיים בעבר, זה נותן לנו את הכוח להתגבר עליהם גם בעתיד. 

המצווה שעליה מכונן סדר פסח הוא ״והגדת לבנך״. כל הסיפור של הסדר הוא סיפור של הנחלת הידע והזיכרון לדור הבא. לכאורה, ההגדה של פסח היא פשוט שיעור היסטוריה. 

אז זקן השבט, הצ׳יף, הבאבא הגדול, שעורך את הטקס המאגי הזה, שהוא במקרה גם – סבא, מספר את הסיפור, ומכסה את המצות המקודשות. והוא שובר מצה אחת באמצע. עכשיו, כשהמבוגר שמחזיק את הידע בידו מסיט את מבטו והולך לנטול ידים- הילד הקטן, שהיה עירני וחיכה כל הערב להזדמנות הזו, מזנק וגונב את המצה הקדושה. 

באותו הרגע הילד לוקח לעצמו, ובלי רשות, חלק מהידע של המבוגרים. חלק מהסיפור של ההפיכה מעבדים לבני חורין. הילד משחרר את עצמו מהכללים של המותר והאסור, של מה של המבוגרים ומה של הילדים ולוקח לעצמו חלק מכלי הטקס הקדושים. האפיקומן הוא לא רק משהו להשתוקק אליו. הוא משהו שצריך לגנוב – לקחת בכוח, ובעורמה, עד שיהיה שלך.  

עכשיו, כשהאפיקומן אצלו, הוא גם הבעלים של הטקס. כי הטקס לא יוכל להיות שלם בלעדיו. הוא חלק מהטקס לא בגלל שהוא קיבל רשות, אלא בגלל שהוא לקח אותה. הוא לוקח חלק בטקס, לוקח חלק בזיכרון. לוקח חלק בסיפור. 

עכשיו כמובן עליו להסתיר את האפיקומן מפני עורך הטקס. הילד מסתיר אותו והופך אותו למטמון הסודי שלו. בכך הוא הופך להיות הבעלים שלו

בסוף הסדר, מתברר לפתע שאי אפשר להמשיך אותו. שמשהו חסר. והילד, שעכשיו הוא הבעלים של האפיקומן, אותו סמל לידע, למסורת, הוא כבר שותף לטקס. כשהילד מתמקח על המתנה עם עורך הסדר – הוא בעמדת כוח מול הגדולים. הוא כבר לא מקבל מקום ליד השולחן- כעת הוא יכול לדרוש מקום ליד השולחן- בזכות ולא בחסד. עכשיו הוא משתתף פעיל בטקס הסדר כי גם לו יש מה לתרום לטקס. עכשיו גם הוא יכול לספר את סיפור יציאת מצריים כי עתה זה גם הסיפור שלו. ועתה, הילד או הילדה כבר אינם רק ׳ילדים׳ שמצטרפים אל המבוגרים החשובים שמנהלים את הטקס, אלא הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהמשפחה.

2 תגובות

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי