בשבועות האחרונים תל-אביב סוערת בגלל שני דברים. פקקים וחולדות. 

העבודות להקמת הרכבת הקלה מבטיחות להביא את בשורת הרכבת התחתית לתל-אביב, ובינתיים מומחים שונים משמיעים אזהרות מפני המון החולדות שיעלו מן המעמקים ויטפסו אל דירות התושבים הנצורים. אחר כך הסתובב גם מכתב מזויף שהזהיר תושבים מפני פלישה של חולדות אל הבתים דרך האסלות, מכתב אשר זכה לתמיכה בכתבות שאישרו שאכן- חולדות מסוגלות לחדור דרך צינורות הביוב אל האסלה. גם אם החולדות כבר אינן תופסות את העמודים הראשונים בעיתונים, הן בהחלט ממלאות עדיין את שיחות היום בבתי הקפה, במשרדים ובמכולות השכונתיות בת-אביב. העיר כולה נתפסה לפנטזיה על רבבות מכרסמים מאיימים השוטפים את העיר וכובשים את בנייניה. 

למען האמת, גם בימים כתיקונם רחובות תל-אביב לא סובלים ממחסור בחולדות. כל מי שמטייל ברחובות בשעות הערב והלילה יכול להיתקל באותם מכרסמים, חומקים להם מהר ממחבוא אחד למשנהו. אז מה קרה שישנה פתאום התפוצצות של חרדה מפני פלישה המונית של חולדות?

השיח אודות החולדות רווי בסימליות רבה, ונדמה כי אי אפשר להבין את המצב הפסיכולוגי-תברואתי הזה לאשורו מבלי לפתוח את מכסה הביוב ולרדת אל עומקו של הסמל של החולדה. 

חולדה שעלתה מן המעמקים.

אם נסתכל על מהלך העניינים, לפחות על פי הפנטזיה המתגבשת בתקשורת: לשם פיתוח התחבורה בעיר מובאות מבחוץ מכונות גדולות אשר חופרות בעומק האדמה. החפירות האלה מרעידות את כל המבנה הטופוגרפי של העיר – הקרקע ומה שמתחתיה. כתוצאה מהרעידות הללו יצורים נאלחים, אשר בדרך כלל מסתתרים מתחת לאדמה, בהכרח יטפסו מעלה בהמוניהם אל מקום מגוריהם של אזרחיהם הטובים של העיר. 

כבר במבט הראשון ניתן להבחין בהקבלה לנפש האנושית. זיגמונד פרויד דימה את הנפש האנושית לקרחון, ואת הלא-מודע של הנפש לאותו חלק של הקרחון שנמצא מתחת לפני המים, או למרתף. כלומר, למה שנמצא מתחת לפני השטח. ואילו מה שגלוי לשמש הוא המודע. ברגע שמשהו מרעיד את המערכת הנפשית כולה, הוא מרעיד גם את הלא-מודע, ומשחרר תכנים שהיו עד אז מודחקים, או שהושארו בלא-מודע. החולדות היוצאות מן הביוב הן כמו העטלפים היוצאים בסערה מתוך המערה – חיות שמציגות בפנינו את הצד החשוך, הלא ידוע, המפחיד. הן שייכות ״לעולם שמתחת לאדמה״ (underworld), שהוא גם עולם המוות, וגם הצד האפל והלא מודע של ישותנו. 

החולדות, או ׳עכברושים׳ בפי העם, נקשרו מאז ומעולם בזוהמה ולכלוך. לשלל האסוציאציות שהחולדות מייצרות בנו יש היסטוריה ענפה, ובימי עבר הן נתפסו כדוחות או מסוכנות, והן נקשרן בחולי ובמוות. בסין ובמצרים הן סימלו את הישות האלוהית הרעה האחראית על המגפות, ובימי הביניים סבך העכברוש מיחסי ציבור רעים במיוחד וקישרו אותו אל השטן. כישראלים וכיהודים, אחד הזיכרונות שעולים על הדעת כמעט באופן אוטומטי הן אותן תמונות מהתעמולה הנאצית, בהן השוו הנאצים את היהודים למיני מזיקים- חולדות ומקקים. ההשוואה הזו נועדה לא רק לסמן את האופי של היהודים, אלא גם את הפתרון שהתבקש מההשוואה הזו לפי הנאצים – הדברה. 

פנטזיית החולדות מבטאת יותר מכל את החרדה מפני הלא ידוע והלא מודע. מה יקרה אם משהו יזעזע אותנו? מה חבוי בתוכנו וייצא מתוכנו? כמובן שההנחה הטבעית היא שאם משהו אינו מודע, הסיבה לכך היא שהוא כנראה נורא ואיום מכדי שנוכל להתמודד איתו. זהו הלכלוך שאנו מטאטאים מתחת לשטיח, הצל של עצמנו שאנו מעדיפים שלא לראות. אך הוא אורב שם תמיד. 

אבל מה יש שם במעמקים, שמאיים לפרוץ בחוזקה כה רבה פתאום?

החלילן מהמלין, גלויה מ1902
החלילן מהמלין, גלויה מ1902

אחד הסיפורים המוכרים ביותר בהקשר של חולדות ועכברים, הוא כמובן המעשייה על החלילן מהמלין. זהו זמן טוב לשוב אליה ולקרוא אותה קריאה סימבולית. בסיפור זה, עיירה בדרום גרמניה בשם ׳המלין׳ סובלת ממכת חולדות ועכברים. כזכור, החולדה היא סמל למגיפה, כך שמדובר בעיר חולה למדי. יום אחד מגיע לעיירה אדם זר, לבוש בבגדים צבעוניים, חלילן, ומציע לאנשי העיירה להיפטר עבורם מהחולדות. מכיוון שאנשי העיר לא הצליחו עד כה להיפטר מהחולדות בעצמם, נראה שהם נענים להצעה בשמחה. החלילן הזר ואנשי העיר מסכימים ביניהם על מחיר, והחלילן מוציא את החליל שלו ומתחיל לחלל מנגינת קסם שמכשפת את כל החולדות והעכברים, והם נוהים אחריו, עד אשר החלילן מגיע אל הנהר, והחולדות קופצות אחריו אל המים וטובעות כולן. 

נתעכב לרגע על מקומו של הנהר בסיפור. המים הם סמל מרכזי מאוד למעשייה הזו. המים הם מקור כל החיים והקיום, הם נחשבים לחומר הראשוני שממנו נברא הכל, ומקושרים לבריאה ול״אם הגדולה״. טבילה במים מסמלת חזרה למצב של טוהר ראשוני, לידה מחדש ומוות של החיים הקודמים. נהר הוא גם סמל לשינויים בחיים, ובמיוחד למעבר מתודעה אחת לתודעה אחרת. 

כמו שלא ניתן לנצח שנאה אלא על ידי אהבה, כך לא ניתן לסלק זוהמה אלא באמצעות מוכנות לטיהור וחזרה לטוהר ראשוני. החלילן אינו הורג את החולדות, אלא מטהר אותן, כלומר, מטהר את חייהם של אנשי העיירה מהזוהמה שהחולדות מייצגות, ובעקבות כך החולדות נעלמות.

לפני שנמשיך, אני רוצה להבהיר נקודה מאוד חשובה בסיפור והיא החלילן. החלילן הוא דימוי בתרבות העממית לאדם שבא ומהפנט אנשים ללכת אחריו, כלומר, גורם להם לעשות כרצונו באמצעות פניה לחלקים לא רציונליים בתודעה שלהם. אבל, במעשיית החלילן מהמלין, בני העיר מגיעים להסכמה עם החלילן מתוך עמדה מודעת לגמרי. הם מודעים לכך שהם לא מצליחים להתמודד עם הקשיים שלהם בעצמם והם זקוקים לעזרה חיצונית. החלילן אינו משפיע על אנשי העיירה לקבל את שירותיו, אלא הם נכנסים אל העסקה מרצונם החופשי ובמודעות מלאה. 

לאחר שהחלילן מסלק את כל החולדות מהעיר ולוקח אותן עמו אל הנהר, שם הן טובעות, הוא חוזר אל בית העירייה כדי לקבל את התשלום שהובטח לו.

התשלום הוא חלק חשוב מאוד. המשמעות של התשלום היא הקרבה. כדי להפטר מהחולדות על בני העיר להקריב חלק מהממון שלהם, ממון שאותו אספו כפי הנראה במשך שנים של עמל רב. הקרבה היא חלק חשוב מאוד בשינוי עמוק. גם כאשר אדם הולך לטיפול, הטיפול לא ישיג דבר אם המטופל לא יסכים להקריב דבר-מה מעצמו. כשאנו הולכים לטיפול אנו מקריבים כסף וזמן, אך אנו מקריבים גם את ההגנות הקודמות שלנו של הכחשות של הבעיות שלנו וההימנעות מהן. אנו גם מקריבים מעט מהדימוי העצמי שלנו, ובעיקר מקריבים גם את הרווחים המשניים שהיו לנו (כגון הזכות לרחם על עצמנו, או לקבל הקלות מסויימות מהאנשים שסביבנו). והרבה פעמים, כשאדם מגיע לטיפול, הטיפול חושף את הכאב הגדול שנמצא בשורש הקשיים שלו. אנו מקריבים את ההגנה מפני הכאב הזה.

שינוי לא יכול להתממש ללא הקרבה מסוימת. אנחנו יכולים ללכת אל המטפל ולבלות שנה, שנתיים ואפילו עשור בפגישות שבועיות מהנות יותר או פחות, מספקות יותר או פחות, מחכימות יותר או פחות, אך שינוי פנימי אמיתי לא יתרחש במהלכן.

וכמו במישור הפרטי, כך גם במישור הלאומי. כדי לרפא את עצמנו מהאלימות, מהמתח, מהשנאה ומהעוני, אנחנו צריכים להקריב. להקריב זכויות יתר, להקריב נוחות, להקריב פנטזיות על היותנו שונים מהאנשים שסביבנו, פנטזיות על היותנו טובים יותר, מוסריים יותר, סובלניים יותר.

כאשר החלילן מהמלין החל לנגן בחליל את מנגינת הקסם שלו יצאו חולדות ועכברים מכל בית בעיר. מכל בית. אין בית אחד שאין בו חולדות ואין בית אחד שאינו נגוע בזוהמה ואינו צריך להשתתף בעבודת הריפוי. ואם מישהו ישאל "מה העבודה הזו לכם?", ובכן, אנו כבר יודעים את טיבו.

 

החלק המעניין ביותר, לטעמי, במעשייה הוא דווקא התגובה של בני העיר המלין לחשבונית שמציג החלילן. הם מסרבים לשלם לו. הם כמובן משתמשים בכל מיני התפלפלויות חישוביות, שמכיר כל עצמאי שמנסה לרדוף אחרי הצ'ק עם ההבטחה של "שוטף פלוס…", אבל התוצאה היא זהה – הם לא משלמים בעבור סילוק החולדות. הסירוב לשלם, שהוא הסירוב להקריב משהו מעצמם, הוא קודם כל סירוב לקחת אחריות על בעיית החולדות. זוהי ההתנערות של אנשי המלין מהצל של עצמם. זהו הסירוב להביט במראה.

החלילן מהמלין – ציור מאת ג׳יימס אלדר קריסטי, 1881.

נשוב אל הסיפור, אל שלב הנקמה.

לאחר שהחלילן סילק את החולדות, את המגיפה והמוות, ואנשי העיירה התנערו ממנו וסירבו לשלם לו, החלילן עוזב את העיירה, פגוע וזועם. בפעם הבאה שהחלילן מופיע בהמלין, הוא מנגן שוב את מנגינת הקסם שלו, אלא שהפעם אלו הם ילדי העיירה שנמשכים כמהופנטים אחריו. החלילן אוסף כמעט את כל ילדי העיירה, כמאה ושלושים ילדים במספר, ומוליך אותם אל מחוץ לעיר, בדרך ארוכה אל ההרים, והם נעלמים יחד איתו בבטן ההר. רק שני ילדים נותרים מאחור – ילד אחד עיוור וילד אחר אילם-חרש, והם אשר מספרים לאנשי המלין את שאירע.

התמונה של ההעלמות בתוך ההר היא סמלית ביותר ורוויה משמעויות, אך נדמה לי שלצורך הפשטות אנו יכולים להסתפק במשמעות הסמלית הפשוטה יותר של כניסת אדם אל תוך אדמה – קבורה. הסירוב לשלם לחלילן על סילוק החולדות, סוכני המגיפה, המחלה, והמוות, מוביל למות הילדים, מות הדור הבא.

מות הילדים אינו מעשה קפריזי, אלא הוא הגיוני ומתבקש מתוך העלילה עד כה. ברגע שבני העיר סירבו לשלם לחלילן על כך שנפטר מהחולדות, הם לא היו שותפים בעבודת הניקוי/ריפוי ולא לקחו בה חלק. הם לא התמודדו עם הצל שלהם, ולא הודו שהוא חלק מהם, חלק מזהותם.

לקרל גוסטב יונג יש אמרה מפורסמת: "מה שאינו הופך למודע הופך לגורל". הכוחות שאיננו מודעים אליהם ממשיכים להשפיע על חיינו ביתר-שאת כאשר אנו מתכחשים אליהם, וגורלנו הוא להיתקל שוב ושוב באותם קשיים. אנשי העיירה לא באמת נפטרו מהצל של עצמם, משום שהם לא הסכימו לפגוש בו ולקחת אחריות עליו. המוות והמגיפה לא באמת טופלו, אלא רק סולקו מהעין, והם חזרו להכות בבני המלין, הילדים.

כאמור, רק שני ילדים נמלטים מהגורל האכזר של ילדי המלין – הילד העיוור והילד החרש-אילם. אלו הם ילדים בעלי מומים, ילדים שהפגימות, או ה"צל", אם תרצו, בולטים בהם, והם מתמודדים עימם בחייהם.

וכעת נותרת בעינה השאלה, האם אנו מוכנים להתמודד ולקחת אחריות על מה שיוצא מהביוב, או שנשאיר את זה לילדינו?


קרדיטים:
חולדה – תודה לJans Canon
החלילן מהמלין- תודה ל: Sofi

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי