שיעורי בית – האתגר הגדול.
אחד הדברים הקשים ביותר בהורות לילדים בגילאי בית ספר, הוא ללמד אותם לשבת ולהכין את שיעורי הבית שלהם. הורים צעירים שמלווים את הילד שלהם בפעם הראשונה לכיתה א׳ בהחלט לא מחכים להגיד את המשפט ״אי אפשר לשחק- קודם כל צריך לגמור להכין שיעורי בית״. מטלות שיעורי בית הן לרוב ארוכות וטרחניות, וחייבים להודות- די משעממות. וילדים… טוב, אני לא צריך לספר לכם. בשביל להפריד ילד משלט הפלייסטיישן כדי שהוא ילך להכין שיעורי בית לא צריך זוג הורים – צריך צבא. אבל מה אם במקום לנסות ולהבטיח, לאיים, או להתנות כל מיני דברים כדי שהילדים יעשו את שיעורי הבית, פשוט ניתן להם ללבוש… גלימה?
קנו לילד גלימה
מחקר שנערך בשנת 2016 ופורסם בכתב העת ״התפתחות הילד״ גילה דבר מעניין על היכולת של ילדים להתמיד במטלות משעממות. למחקר גויסו 180 ילדים בני 4-6. כל הילדים היו צריכים לבצע מטלה משעממת ומונוטונית, והחוקרים בדקו לא את ההצלחה במטלה, אלא כמה זמן הילדים יחזיקו מעמד ויתמידו בביצוע המטלה. וכאן נכנס החלק המעניין: הילדים חולקו ל-3 קבוצות. בקבוצה הראשונה, כל ילד התבקש לשאול את עצמו במהלך ביצוע המטלה ״האם אני עובד קשה?״. בקבוצה השניה, החוקרים ביקשו מהילד לחשוב על עצמו בגוף שלישי. כלומר ״האם עומר עובד קשה?״. בקבוצה השלישית החוקרים ביקשו מהילדים לבור דמות בדיונית אהובה, כשבין האפשרויות היו באטמן, רפונזל, דורה ובוב הבנאי. ברגע שהילד בחר דמות, ניתן לו איזה אביזר שיעזור לו להזדהות עם הדמות בזמן ביצוע המטלה – למשל, ללבוש גלימה של באטמן. הילדים האלה התבקשו לשאול את עצמם ״האם באטמן עובד קשה?״. כדי לעזור לילדים לזכור את אופן החשיבה על עצמם, היה רמקול ששאל אותם את השאלה כל דקה (האם אתה עובד קשה / האם עומר עובד קשה / האם באטמן עובד קשה).
התוצאות הראו שילדים שהזדהו עם הדמות הבדיונית הצליחו להתמיד בביצוע המטלה זמן רב יותר מאשר ילדים שהתייחסו אל עצמם בגוף ראשון ולא התנתקו מעצמם. התוצאות של הילדים שדיברו אל עצמם בגוף שלישי היו באמצע, בין שתי הקבוצות האחרות.
המסקנה של החוקרים היא שההזדהות עם הדמות הבדיונית יצרה מרחק פסיכולוגי שאישפר לילדים לגלות יותר התמדה. כלומר, כשהילדים חשבו על עצמם בגוף שלישי, או חשבו על הדמות הבדיונית, הם היו מרוחקים מהשיעמום שלהם, והרצון שלהם לעשות משהו מעניין יותר, ובזכות כך הצליחו להתמיד בביצוע המטלה.
זו תיאוריה מעניינת, אך לדעתי קורה כאן משהו נוסף ומעניין יותר.
להפוך למי שאני באמת
למעשה קורים כאן שני דברים: 1. דמיון. 2. הזדהות עם ערכים.
אם אני מדמיין שאני באטמן, אז זה כבר מכניס עניין למה שאני עושה. הילדים שלי, לדוגמה, מעבירים נסיעות ארוכות ומשעממות כשהם לוחצים על כפתורים שהמציאו, ויורים לייזרים על מכוניות אחרות והופכים את כל הנסיעה לחויה של טיסה בחללית קרב. באופן דומה, ביצוע המטלה יכול להפוך בדמיון הילד למשהו חשוב שיוביל לתפיסה של הג׳וקר הרשע, ואז מתוך הדמיון המשחקי, נוצרת מוטיבציה והנעה לבצע את המשימה.
הדמויות שנבחרו כולן הן דוגמה לדמויות שעומדות באתגרים ובקשיים ויש להן יכולת התמדה. גם בוב הבנאי ודורה מצליחים להתגבר על קשיים, ובאטמן הוא דוגמה מובהקת לדמות שמתגברת- הוא גיבור-על. כשהילד משחק שהוא באטמן ומזדהה עם הדמות, הוא מזדהה עם הערכים שלה, כשבראשם- עבודה קשה והתמדה ורדיפה אחר צדק. מתוך ההזדהות הזו הוא מאמץ את הערכים ונוהג לפיהם, או לפחות מצפה מעצמו, במידה מסויימת, לנהוג לפיהם. אני רואה את התופעה של ״אפקט באטמן״ לא פעם בחדר הטיפול, בעבודה עם גיבורי-על בטיפול רגשי. ילדים שמתמודדים עם חרדות או פחדים שונים מוכנים להתמודד איתם אחרי שאנו לובשים תחפושות של גיבור-העל האהוב עליהם. ההזדהות עם גיבור-העל מאפשרת להם לגלות את הכוחות שלהם- הכוחות שבתוכם שהם לא הכירו. הציטוט של באטמן :
״אני לא לובש מסכה כדי להסתיר את מי שאני, אני לובש מסכה כדי להיהפך למי שאני באמת״
(באטמן)
מתאר בדיוק את מה שקורה לילדים בחדר הטיפול כשהם מתחפשים. המסכה, התחפושת, מאפשרים לילדים להזדהות עם הדמות והערכים שהם רוצים לאמץ לעצמם, שהם רוצים לפתח בעצמם.
אגב, חשוב להזכיר שלא רק ילדים זקוקים לגיבורי על ודמויות להזדהות כדי להפיק את המיטב מעצמם.
לסיכום, המחקר גילה שלהעמיד פנים שאתה באטמן (או דמות בדיונית אחרת) באמת עוזר לילדים להתמיד במטלות קשות, ולהתגבר על פיתויים ושיעמום. כלומר, יתכן שללמד ילדים לדמיין את עצמם ולשחק (כלומר לפתח את הילדיות שלהם), זו הדרך הטובה לפתח כישורים ״בוגרים״ כמו יכולת התמדה. אז במקום לכעוס, להתאכזב, או להתנות תנאים ופרדסים על הכנת שיעורי בית, עודדו את הילדים שלכם לשחק בזמן שהם מכינים שיעורים. הם יהנו יותר, וגם יפתחו את הערכים והיכולות שלהם.
השאר תגובה