לפעמים שיר ברדיו יכול לגעת בלב החרדה.

 

אתמול, בזמן הנהיגה, האזנתי ל88FM ופתאום הביצוע הנפלא הזה של J.Views לשיר smooth criminal של מייקל ג'קסון בקע מהרמקולים.
מבלי לשים לב התמסרתי לפזמון המהפנט.

Annie, are you OK?
So, Annie, are you OK?
Are you OK, Annie?

הקצב תפס אותי ללא ספק, אך גם המילים. השאלה הזו שחוזרת ללא מנוח.

Annie, are you OK?
So, Annie, are you OK?
Are you OK, Annie?

לפתע חשתי כיצד השאלה הזו, השאלה החוזרת ונשנית הזו, מרכזת עבורי את כל הפחד, המתח והחרדה של התקופה האחרונה. דיווחי החדשות, ההקשבה למספר הפצועים, ההרוגים, ההקשבה למקום הפיגוע (שלושה ימים לפני כן היתה דקירה קרוב לגן הילדים) והמחשבה שרודפת- האם מישהו שאני מכיר יכול היה להיות שם?

Annie, are you OK?
So, Annie, are you OK?
Are you OK, Annie?

ואחר כך מגיע תור הטלפונים- להתקשר לאהובים וקרובים וחברים שבמקרים רבים אפילו לא יודעים על הפיגוע האחרון. אתם בסדר? כן, הכל בסדר. אז יופי, בסדר. וריטואל הטלפונים הזה, ולשמוע את הצד השני אומר את המילים המפורשות "הכל בסדר".

Annie, are you OK?
So, Annie, are you OK?
Are you OK, Annie?

ואולי, אולי אנחנו לא מתקשרים לשאול כדי לשמוע את התשובה. אולי אנחנו שואלים, וחוזרים ושואלים, כי זה הדבר היחיד שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעשות. אולי זו כלל לא שאלה, אלא טקס מאגי שכזה. אנו מאמינים שאם נשאל אז הכל יהיה בסדר. אנחנו שואלים ושואלים וחוזרים ושואלים כי אז יהיה בסדר. אנחנו נגרום לכך שהכל יהיה בסדר. ולכן אנחנו מתקשרים ולכן אנו שואלים.

ובמרבית המקרים אנחנו שומעים מהצד השני, "כן, הכל בסדר".
והלחץ נרגע.

אבל לא.

כשיש צורך לזמן טקסים מאגיים כדי שאפשר יהיה לנשום, זה לא בסדר. הכל לא בסדר.

שירים ברדיו לא מחליפים מדיניות ופוליטיקה. אבל כשסוגרים את החלונות ומגבירים את עוצמת הקול, אפשר לשיר ביחד עם הרדיו ולשאול שוב ושוב אם את בסדר אנני. אולי זה סוג של עבודת אבל על כך שלא בסדר, כמו ההשלמה עם כך שאנני – לא עונה. ובשפה אחרת, ועם אנני אחת שאנחנו לא באמת מכירים – החרדה יכולה להרגיש נסבלת. ובאורח מאגי, כמו שקורה רבות בעבודה עם ביבליותרפיה, בסוף השיר, אפשר לנשום עמוק יותר.

 

 

אל תשאירו את המחשבות שלכם לעצמכם - שתפו אותי