הפסיכולוגיה של הספויילר

ידידה סיפרה לי לפני כמה ימים על בוס של בן הזוג שלה, שיצא מהמשרד שלו כשעל החולצה שלו היה מודבק דף לבן ועליו כתוב באותיות גדולות "עוד לא ראיתי את הפרק! בלי ספויילרים!". הוא התכוון כמובן לפרק של משחקי הכס, אבל הוא לא היה צריך לומר את זה. כולם ידעו. היא עצמה יודעת שאת הפרק האחרון בסדרה היא תאלץ לראות יום אחרי שהפרק ישודר, וחבריה כבר הוזהרו שלא לומר לה דבר, והיא מתכננת התנזרות דיגיטלית מוחלטת באותן 24 שעות, כדי להגן על עצמה מפני ספויילרים. 

כל מי שמתקרב לרשתות החברתיות שומע את המילה "ספוילר" כסוג של רחש. נדמה כי זה הדבר שמעסיק את כולם יותר מכל- האתיקה של הספויילר. מתי מותר לספר על תוכן של עלילה של סרט או ספר או סדרה, ומתי לא? מצד אחד כולם רוצים לדבר על הדבר שהם בדיוק ראו, ומצד שני אחרים מזהירים שהם לא רוצים לשמוע פרטים שיהרסו להם את החויה הראשונית של הצפיה. זה כאילו שהפוסטים והסטטוסים והסטורי'ס של כולם נחלקים ל2 סוגים: "עם ספוילרים" ו"בלי ספוילרים".

אגב, מעניין שהמילה ספוילר לא תורגמה לעברית, אלא השימוש בה הוא במקור האנגלי. האסוציאציה המיידית שיש לי היא המשפט: to spoil  a chid. כלומר הפועל to spoil משמעותו לא רק לפגום ולהזיק ולהרוס, אלא גם- לפנק. לתת למישהו מה שהוא רוצה עד שזה פוגע בו והופך אותו למפונק. בעצם המילה "ספוילר" אומרת שזהו פריט מידע שיהרוס את ההפתעה וההנאה מהסיפור, אבל היא גם מרמזת לנו שהשומע בעצם רוצה לשמוע את המידע הזה. שלתת לו את המידע הזה זו גם דרך לפנק אותו. 

התפקיד של הספויילר

ובאמת הפסיכולוגיה של הספויילרים היא עסק מורכב. אחד הדברים שמשכו אותי לחשוב על המשמעות והתפקיד של הספויילרים היה הבן הבכור שלי. הוא קורא עכשיו את ספרי הארי פוטר. מה קורא? בולע אותם. שמחתי מאוד כשהוא התחיל לקרוא את הספרים, וזועזעתי לגמרי כשגיליתי שהחברים שלו מספרים לו ספויילרים מהספר שהוא קורא ומספרי ההמשך בסדרה. אבל במקום להשתיק אותם כפי שהורתי לו, הוא עדיין הקשיב להם, ושמח לשמוע פרטים רבים ככל שחבריו נידבו לו. מתי הבנתי מה בעצם קורה פה? כשהוא עשה משהו נוסף שהחריד אותי- באמצע הקריאה, הוא עצר, סימן לעצמו עם האצבע את המיקום, ודיפדף לסוף הספר והתחיל לקרוא משם. 

הוא קרא את הסוף של הסיפור! זה היה בלתי נתפס! הוא הרס לעצמו את כל המתח וההתרגשות שג'יי קיי רולינג התאמצה כ"כ לבנות.

ואז נפל לי האסימון. הבן שלי היה זקוק לספויילר. הוא לא הרס לעצמו את הסיפור- הוא ויסת לעצמו את  חויית הקריאה. 

כדי להבין את התפקיד של הספויילר, אנחנו צריכים להבין קודם מהו סיפור. וכרגע זה לא משנה אם הוא בא בצורה של רומן, סרט, פודקאסט, או שיחת טלפון. סיפור הוא טכנולוגיה לניהול וויסות של מידע ומתח. כולנו מספרים סיפורים כל הזמן, הסיפור הוא האופן בו אנו מעבירים מידע מאחד לשני, והמבנה שלו מווסת מתח כך שמצד אחד הוא יעורר בנו עניין להאזין ולהיות מרוכזים בפרטים שלו, ומצד שני המתח לא יכניע אותנו. אם נחשוב לרגע על המבנה הקלאסי של סיפור, נגלה שהוא עוזר לנו לעמוד בפני המתח של האירועים שמסופר לנו עליהם. קודם כל, אנחנו יודעים שהסוף יהיה טוב – כי, ובכן, זו קונוונציה. אבל גם אם הסוף לא יהיה טוב (כמו למשל בטרגדיה)- לפחות זה הסוף. אנחנו יודעים שהסיפור נגמר והידיעה הזו עוזרת לפרק את המתח והחרדה. לסיפורים יש מגוון מנגנונים לויסות המתח וספויילר הוא אולי המנגנון הנפוץ ביותר. לפעמים ספויילר יכול להציל מהתקף לב.

קריאה יכולה להיות טיפול רגשי בחרדה ומתח

סיפור הוא טכנולוגיה לניהול וויסות של מידע ומתח

כשהמזכירה בבית הספר של הבת שלי מתקשרת במהלך שעות הלימודים, המשפט הראשון שלה הוא "הכל בסדר". שזה כמובן ספויילר, כי היא מספרת לי קודם כל את הסוף של הסיפור על איך שהבת שלי רצה ונפלה ונפצעה. האם היא הרסה לי את הסיפור? לא- היא ויסתה אותו עבורי. היא יודעת שהורים נבהלים כשהם רואים את המספר של בית הספר על צג הנייד, ומפסיקים לרגע לנשום ומדמיינים שמשהו נורא קרה, ולכן היא קודם כל מספרת את הסוף – שהכל בסדר.

האמנות של הסופר, היא לשחק עם הסיפור כך שהמתח ישמר ברמה מסויימת לכל אורכו. וכן, גם סופרים יוצרים ספוילרים. בתורת הספרות קוראים לזה "רמז מטרים"- זהו אלמנט שרומז לנו על משהו שיקרה אחר כך, ובכך מכין אותנו לאירוע. הרמז יכול להגביר את המתח או להפחית אותו. כך, לדוגמה, בהארי פוטר, ג'יי קיי רולינג מספרת לנו על נבואה שקושרת את הגורל של הארי עם זה של לורד ולדרמורט, והציפייה לכך שהנבואה תתגשם גורמת לכך שאנו במתח לקראת אותו מפגש מצד אחד, ומצד שני- אנו יודעים שאף דמות אחרת לא יכולה באמת לפגוע בהארי, ובכך היא מפחיתה מתח לאורך הספרים. 

ניהול וויסות של מתח וחרדה

אז למה אנחנו כל כך נשאבים להקשיב לספויילרים אפילו לחפש אותם, אפילו שאנחנו לא באמת רוצים שהחויה שלנו תהרס? למה אנחנו רואים טריילרים של סרטים שאנחנו כבר יודעים שאנו רוצים לצפות בהם? הרי אלו ספויילרים מובהקים ואנחנו עושים את זה לעצמנו! ובכן, בפשטות- המוח שלנו בנוי ככה. למוח שלנו יש מטרה אחת עיקרית – לעזור לנו לשרוד. וכדי לשרוד אנו צריכים להיות מוכנים להתמודד עם כל איום. כלומר, אנחנו בנויים לנסות ולאסוף כמה שיותר מידע על הסביבה שלנו, כדי לאתר מראש סכנות, על מנת שנוכל להימנע מהן. וכיוון שבמובנים מסויימים המוח שלנו לא יודע להבחין בין מציאות ודמיון (ולכן אנו נכנסים למתח והדופק שלנו עולה גם כשאנו צופים בסרט שאנו יודעים שהוא לא אמיתי), כמו שיהיה לנו דחף לדעת כמה שיותר פרטים על המערה החשוכה שאנו עומדים להיכנס אליה, וננסה להציץ פנימה עם פנס כדי לראות שאין בה נחשים, כך יהיה לנו דחף לאסוף מידע על הסרט החדש או הפרק החדש עוד לפני שנצפה בו. 

ככל שהבן שלי המשיך לקרוא בספרי הארי פוטר, התגנבה גם דאגה אל ליבי. הרי הספרים הופכים להיות אפלים יותר ויותר מספר לספר, הם מכילים תוכן מורכב וקשה יותר ממה שמותאם לגילו. ניסינו לעצור אותו, אבל זה התגלה כבלתי אפשרי, והאמת היא שדאגתי, ותהיתי אם הוא עומד להתחיל להתעורר בלילות מסיוטים. אבל כשראיתי אותו מציץ לסוף הספר, הבנתי שהוא עצמו מווסת את עוצמת המתח, ומבלי דעת, מתאים את הספר לגילו. ובאמת- הוא לא התעורר מסיוטים ונראה שהוא צלח את החויה ללא פגע. בסופו של דבר, הדחף שלו לגלות מה קורה ולהקשיב לחברים שלו שסיפרו לו ספויילרים לספרים, היה נכון יותר ובריא יותר עבורו מהעצה שאני נתתי לו.

למה אנשים מספרים ספויילרים?

אוקי, אז הבנו את הסיבה להקשיב לספויילרים. אבל מה עם הצד השני? למה אנשים מספרים ספויילרים לאנשים אחרים? מה המנגנון הפסיכולוגי שפועל כאן? אפשר להעלות על הדעת צרכים נרקיסיסטיים, כיוון שהאדם שמספר את הספויילר ממצב את עצמו כבעל הידע, ויש בכך משהו מאדיר כביכול, אבל לדעתי לא זה העניין. לפחות, זו לא המוטיבציה העיקרית אצל רוב האנשים. אנחנו לא חשים דחף לספר ספויילר על משהו שלא ריגש אותנו, אבל אנחנו בקושי מצליחים להתאפק מלספר על הסרט ההוא עם הטוויסט שהשאיר אותנו פעורי פה. חווינו חויה חזקה, ואני רוצים לשתף בה

[אגב, גם חויה מאכזבת מאוד היא חויה חזקה. היא בשום פנים ואופן לא חויה משעממת]. הסיבה היא שדרך שיתוף של החויה עם אנשים אחרים שחשובים לנו, אנו מפרקים ומעבדים את המתח וההתרגשות שנותרו בנו. הרי בסופו של דבר, זה הבסיס לטיפול רגשי- בין אם זה טיפול יחידני ובין אם זה טיפול קבוצתי – אנחנו משתפים בחויות שלנו וברגשות שלנו, מקבלים הדהוד ותיקוף למה שחשנו, אבל גם מרגישים שאנחנו כבר לא בודדים עם ההרגשה הזו, שאנו לא מחזיקים אותה לבדנו. השיתוף הוא יכולת אנושית בסיסית וחשובה, ובמיוחד עבור אנשים בעלי מבנה אישיותי מוחצן, שרגילים לעבד את הרגשות שלהם דרך דיאלוג עם אנשים אחרים. כלומר, כשמישהו מספר לכם ספויילר (ושימו לב שתמיד מספרים ספויילרים בהתלהבות, אף פעם לא תוך כדי פיהוק משועמם), הוא רוצה לשתף אתכם בחויה שלו, כדי שבמובן מסויים תהיו יחד איתו בחויה. גם אם לא ראיתם את הפרק יחד, הוא יוכל לספר לכם ובשחזור של החויה שבשיחה שלכם- אתם תהיו יחד איתו. ואולי הדחף לספר ספויילר נובע גם מהרצון להשתתף בחויה של האדם השני. להיות שם כשהוא מופתע ונדהם ומתרגש. 

כמה נקודות לסיכום

– הרצון לספר ספויילר הוא לא סימן לחוסר איכפתיות, אלא להיפך- זה יכול להיות סימן לרצון בחויה משותפת, וצורך באדם נוסף כדי לעבד מתח שנשאר מהחויה שלכם.

– הרצון בספויילר הוא לא מגונה. אם אתם מחפשים לדעת מה קורה לפני שאתם קוראים ספר או רואים פרק או סרט – כנראה שזו הדרך שלכם לווסת את המתח שהחויה גורמת לכם. אתם המומחים הכי טובים לגבי עצמכם – אם אתם עושים את זה, סביר להניח שזה הדבר הנכון עבורכם. 

– ואם אתם רואים שהילד או הילדה שלכם מבקשים כל הזמן שיספרו להם פרטים על מה קורה אחר כך בסיפור שהם קוראים, הקשיבו לבקשה הזו, ודברו עליה עם ילדכם. מה זה נותן להם, מה זה לוקח? עד כמה הם מרגישים במתח שהם חייבים לדעת מה קורה אחר כך. שיחה כזו עשויה לעזור להם להכיר את עצמם, ולפתח מודעות עצמית ויכולת רפלקטיבית לגבי הרגישות שלהם למצבים רווי מתח, ולצורך שלהם ברוגע ובטחון. בעזרת הידע הזה, הם יוכלו לפתח את הכישורים לעצב לעצמם סביבה שתספק את הצרכים הללו, ואף להסביר את עצמם טוב יותר לאנשים אחרים.

מוזמנים לשתף את הפוסט עם החברים שלכם שמספרים לכם ספויילרים.

קרדיט: התמונה בכותרת הפוסט היא מתוך האתר של HBO, ושייכת ליוצרי הסדרה ״משחקי הכס״.