הזדהות יתר או איך הפכנו לטוני מונטנה?

איך טוני מונטנה הגיע אל עמוד החדשות, ומה אפשר ללמוד מזה על איך סרטים משפיעים עלינו?

עסקת הנשק של חיל האוויר הישראלי והרכישה של מטוס הF-35 היא בהחלט ידיעה חדשותית. אבל הדרך שבה אתר ynet  בגרסה האנגלית בחר להציג אותה יכולה לגרום לקורא לנוע באי נוחות בכיסא שלו. אבל אם מבינים את המנגנון הפסיכולוגי שהביא ליצירת הכותרת הזו, אי אפשר שלא להעריך את כוחו של הקולנוע בעיצוב חיינו הנפשיים והפוליטיים.

המשפט שבכותרת הוא בבירור ריפרור אל משפט מפורסם של הדמות שגילם אל פאצ'ינו בסרט "פני צלקת": "אמרו שלום לחבר הקטן שלי". בסרט, טוני מונטנה, ברון סמים אמריקאי, מדבר על הרובה האוטומטי שלו, רגע לפני שהוא פוצח בירי המוני לאחר שכוחות רבים פרצו אל ביתו כדי לחסלו.

כותרת באתר החדשות ynet במהדורה האנגלית.

"אמרו שלום לחבר הקטן שלי" מתוך הסרט "פני צלקת" (1983)

מה המשמעות של פארפרזה שכזו? איך אפשר להבין אותה?

כשמישהו משתמש בפראפרזה, או ציטוט, הוא מחבר בין תוכן מסויים (שלו), אל תוכן אחר – הציטוט המקורי, ויוצר משמעות חדשה על ידי הקשר ביניהם, כשלרוב שואבת ממשמעויות נלוות של הציטוט המקורי. לדוגמה – החיבור אל הציטוט של פני צלקת מחבר ישר אל רגע דרמטי בסרט. כלומר- המשמעות החדשה שנוצרה היא שההגעה של המטוס החדש היא רגע דרמטי ומכריע בעלילה (של מדינת ישראל). אלמנט נוסף הוא העוצמה של פני-צלקת והביטחון שלו וחוסר ההיסוס שלו להשתמש בכלי הנשק שלו. כלומר- יש כאן הכרזה על בטחון עצמי, יש לנו נשק ואנחנו לא מפחדים להשתמש בו.

אבל – והאבל כאן הוא ענקי, הדמות שבסרט היא בסופו של דבר גנגסטר- פושע. ובשלב הזה בסרט מדובר בפושע בעל תאוות בצע שאינה נגמרת אשר דעתו שובשה בעקבות צריכת קוקאין מופרזת. איך לומר זאת בעדינות- לא בדיוק האופן בו מדינת ישראל רוצה להצטייר בפני העולם (כפושעת, קיצונית, שיכורת כוח, לא רציונלית ומסוכנת- כזו שצריך לקחת ממנה את כלי הנשק שלה).

פראפרזות מהסוג הזה אמנם נפוצות ברשתות החברתיות כשמדובר בביקורת פנים-ישראלית, אך אמירות כאלה אינן נפוצות באתרי חדשות ובטח שלא במהדורות שבאנגלית, שם יש תפיסה שכלפי חוץ מנסים לשמור על אחריות ממלכתית.

האם זו פליטה פרוידאנית?

ובכן לא. פליטה פרוידיאנית (או טעות פרוידיאנית) היא דבר מה שנאמר בטעות, או הוקלד בטעות, מבלי שנשים לב, ומביא לידי ביטוי תכנים לא מודעים. הכותרת שנבחרה כאן היא מתוחכמת מידי. זה לא משהו שנעשה בהיסח הדעת, אלא מדובר בשנינות – ביטוי שמערב מחשב ויצירתיות ובעיקר- מודעות עצמית. המון מודעות עצמית. 

אז מה קרה כאן בעצם? לדעתי, אפשר להבין את הכותרת הזו, אם אני מתייחסים לאחד הכוחות הנפשיים החזקים – ההזדהות. אנו שואבים כוח, בטחון ואפילו את הזהות העצמית שלנו, על-ידי כך שאנו מזדהים עם דמויות אחרות, לרוב חזקות יותר. התהליך הזה מרתחש בילדות כאשר הילד מזדהה עם ההורים שלו, ושואב מהם את הכוח לבצע דברים שלא עשה קודם לכן. כך, לדוגמה, הדרך בה התסביך האדיפלי בא על פתרונו, היא  על-ידי כך שהילד מחליט להזדהות עם האב, וללמוד ממנו כיצד להיות חזק וגדול (ובעל בת זוג) בעצמו, במקום להתחרות בו.

אנו מזדהים עם ההורים שלנו, אנו מזדהים עם האחים הגדולים שלנו, אנחנו מזדהים עם המורים שלנו ובעיקר- אנחנו מזדהים עם דמויות מהסיפורים שאנחנו קוראים, ומהסרטים שאנחנו רואים. אבל יותר משאנחנו מזדהים עם מי שמציג לנו תמונה של מי שאנחנו רוצים להיות, אנחנו מזדהים עם מי שמבטא משהו שאנחנו מרגישים שקיים אצלנו, ואנחנו לא יודעים איך להבין אותו. אנחנו מזדהים עם גיבורי ספרות וקולנוע כמו הולדן קולפילד (התפסן בשדה השיפון) או לוק סקייווקר (מלחמת הכוכבים) לא (בהכרח) בגלל שאנחנו רוצים להיות כמוהם, אלא בגלל שהדמויות הספרותיות הללו מצליחות לבטא ולממש משהו (רגש, חויה, מצב קיומי) שקיים עמוק בתוכנו. אנחנו נמשכים אל הדמויות הללו כי בזכותן אנחנו יודעים משהו על עצמנו, בזכותן אנחנו יכולים לתת לחויה הזו שם ולהפוך אותה למשהו שאפשר להבין. וכשמישהו מכיר אותנו כל כך טוב, מכיר את הצדדים הפרטיים והאינטימיים של הנפש שלנו כל כך טוב, זה דומה מאוד ל… ובכן, לאהבה.

כשהעורך של האתר יצר את הכותרת עם הפראפרזה השנונה על פני צלקת, הגורם שמשך אותו לבחור בה, היה לדעתי הזדהות לא מודעת. יתכן מאוד כי ההזדהות עם הפגנת הכוח חסרת הרסן של טוני מונטנה, או לפחות, הפנטזיה להפגנת כוח שכזו, ואולי הזדהות עם תחושת האיום והסוף הקרב, היו כל כך חזקות, שהן נתנו לעורך את התחושה ש"זהו זה- זה מושלם". והתחושה הזו, שזו כותרת "נכונה", לא איפשרה למבט מפוקח ואובייקטיבי להבחין בתכנים הבעייתיים שיש בהשוואה שבין מטוס הקרב החדש של חיל האוויר הישראלי ובין רובה הסער של ברון סמים (או אפילו בבעייתיות של תאוות כוח גלויה כל כך).

הדמויות הספרותיות שאנו אוהבים, הציטוטים שאנו אוהבים לצטט מסרטים שאהבנו – הם חלק מארון הספרים הנפשי שלנו, הם חלק מהזהות שלנו לא רק בגלל שניכסנו אותם לעצמנו, אלא כיוון שהם מהדהדים משהו אמיתי שקיים בתוך הנפש שלנו, פעמים רבות עמוק בתוך החלקים הלא מודעים. בראיון פסיכולוגי קליני המטפל מתעניין באנשים שהשפיעו על המטופל, קרובי משפחה או דמויות אחרות. בראיון הביבליותרפי הקליני המטפל ישאל גם על דמויות ספרותיות, ספרים וסרטים שהשפיעו על המטופל, כיוון שהביבליותרפיה מכירה בחשיבות של אותן דמויות להתפתחות הנפשית, ומתייחסת אליהם כחלק מהסביבה הנפשית שלנו. לציטוטים אהובים ולסצינות שחוזרות לנו שוב ושוב בראש יש מקום חשוב בנפש שלנו והם מוזמנים יחד עם המטופל אל הפגישה הטיפולית. למעשה, ציטוט כמו "אמרו שלום לחבר הקטן שלי", הוא הזמנה נהדרת למסע לגילוי עצמי, מסע להתמודדות עם פחדים קמאים ופנטזיות כמוסות.