קובי בראיינט כמיתוס

מותו של שחקן הכדורסל קובי בראיינט בתאונת המסוק גררה תגובות מכל עבר. עוצמת התגובה הכללית מלמדת בעיקר על כך שקובי בראיינט לא היה רק שחקן כדורסל, אלא היה מיתולוגיה מהלכת. וכבכל מיתולוגיה, הוא החזיק עבור הצופים שלו משהו מעצמם, משהו בתוך תוכם שהוא סימל עבורם. יש כדורסלנים מצטיינים רבים, אבל אנו זוכרים אותם לא רק בגלל מהלכי המשחק המיוחדים שלהם, אלא בזכות האישיות הייחודית שלהם. אפשר לומר שהמצויינות של ספורטאים מאפשרת להם לזכות בתשומת הלב שלנו, אבל מאותו רגע – כדי לההיפך לאגדות באמת, הם צריכים להיות יותר מרק מצויינים.

קובי בראיינט, כמו שמתואר בכתבה מהניו-יורקר, ידע לספר סיפורים על המגרש. הוא ידע להפוך את הקשיים האישיים שלו והקונפליקטים הפנימיים שלו, לסיפור שהוא סיפר על עצמו במשחקי הכדורסל עצמם. בראיינט לא ניסה להיות מושלם כאדם. הוא לא ניסה להכחיש או למחוק את הפגמים שלו. להפך, הוא הודה בהם והפך אותם לחלק מהסיפור שלו. הכעס שלו, ואפילו האנוכיות שלו – יתכן והם פגעו במשחק שלו, ויתכן והם הועילו באופן חלקי למשחק שלו. הדבר החשוב הוא- שהם הפכו להיות חלק ממי שהוא. ועבור הצופים הסיפור הפך להיות יותר מ׳בראיינט קולע סלים׳, אלא הסיפור הפך להיות ׳בראיינט מתמודד עם הכעס שלו׳. המורשת של הקונפליקטואליות הפנימית מורגשת עוד יותר בדיונים הרבים ברשתות החברתיות; הכתם הגדול ביותר של בראיינט היה אונס שביצע ב2003 בעובדת מלון בת 19. בראיינט התנצל פומבית על מה שעשה, ובכך הפך גם את זה לחלק מהסיפור שהוא סיפר על עצמו- חלק בזוי, אך לא חלק מוכחש.

בראיינט הפך את הכעס שלו לגורם מוטיבציה. לגורם שגרם לו לעבוד קשה יותר על המגרש. ובכך הוא היה למודל עבור המוני צעירים, שאפילו בלי לשים לב לכך, ובאופן לא מודע, למדו כל פעם שגם את הכעס שלהם אפשר לקבל ולתעל למשהו חיובי, למשהו מקדם. וכשחושבים על ההשפעה העצומה על כל הצעירים שמשחקים כדורסל בשכונות – אפשר לומר שבראיינט היה סוג של מטפל לאומי.

קובי בראיינט על מגרש הכדורסל: ראה את עצמו כמספר
״בהתחלה נדמה היה שהוא רואה עצמו כמנצח, אך הוא ראה עצמו כמספר״ מתוך הכתבה בניו-יורקר

איך כדורסל עוזר לויסות רגשי

כדורסל, כמו כל ספורט, הוא קודם כל סיפור. ובשל כך יש לו חלקים מגדלים ומרפאים. כל שצריך לעשות הוא להתמקד בהם. כבר כתבתי בעבר כיצד כדאי לצפות בספורט עם ילדים תחרותיים. צפייה במשחקי כדורסל יכולה להיות משמעותית מבחינה רגשית משום שהיא כוללת הרבה מעבר לצפיה בקליעה לסלים וחסימות וריצות (למרות שגם באלו יש די והותר חומר דרמתי). אלו דווקא הדברים שמחוץ ל׳משחק׳ שהופכים את המשחק למעניין יותר, לדעתי. התקשורת בין השחקנים, היחס של המאמן אל השחקנים, והתגובות של השחקנים עצמם – גם להצלחות שלהם, אבל בעיקר לפאשלות שלהם, אלו דברים שיכולים לתפוס את תשומת הלב של הצופה הצעיר, בעיקר אם ההורה שלצידו מבחין בכך בזמן, ויכולים להפוך את הצפייה במשחק הכדורסל, לצפיה בדרמה אנושית, אפילו אפשר לומר, צפיה במיתולוגיה מתהווה, כזו שאפשר ללמוד ממנה על עצמנו, ועל איך להתמודד עם הדברים בעולם. ומכאן אפשר לגדול ולחדד יכולות רגשיות ומנטליות.

זה נהדר לראות שחקן מצליח לקלוע לסל ממצב בלתי אפשרי.

אבל זה חשוב לא פחות – ומחזק את הנפש הצעירה הרבה יותר- לראות את השחקן מנסה לקלוע ומפספס.

זה נהדר לראות שחקנים שמחים אחרי קליעת סל.

אבל זה חשוב עוד יותר לראות שחקן מגיע לעודד שחקן אחר שאיבד את הכדור.

אם יש משהו שחשוב שנלמד את הילדים שלנו כשאנו צופים איתם במשחקי כדורסל, במיוחד אם מדובר במשחקי NBA, זה שלמרות שאנו צופים במיתולוגיות על המגרש, מדובר בבני-אדם, וכל בני האדם טועים לפעמים, מפספסים לפעמים, כועסים ואפילו גורמים נזק לקבוצה שלהם. אבל מה שהופך את אותם שחקנים לענקים זו היכולת לקבל את הטעויות ולחזור למשחק ולנסות שוב לעשות את הטוב ביותר שהם יכולים.

ילדים עם בעיות בויסות רגשי, אלו ילדים שלרוב ״מתפוצצים״ או ״נסגרים״ ברגע שקורה אירוע שלילי: הם מפסידים במשחק או נכשלים לבצע משהו שציפו להצליח בו, הם מתביישים בעקבות משהו שעשו, או שכועסים עליהם. אנו רואים לרוב את התגובה שלהם ומתקשים להבין את הקשר בין ההפסד לבין התגובה הקשה. הסיבה היא שאנו לא מודעים לסיפור הפנימי שהילד מספר לעצמו. כשילד עם קושי בויסות רגשי מפסיד, יש לו בראש סיפור שבו ההפסד הזה הוא הדבר הכי נורא בעולם, בין היתר משום שהוא מעיד עליו שהוא מפסידן, והילד חושב שזה קובע את עתידו- הוא תמיד יפסיד.

צפיה במשחק כדורסל יכולה להיות סיפור מרפא עבור ילדים. וזה לא משנה אם יש להם קשיים בויסות רגשי, אם הם תחרותיים מאוד, או אם הם סובלים מחרדה ופוחדים להעז. וזאת בתנאי שההורים שצופים יחד עם הילד במשחק מודעים לנרטיב שהם מספרים לו על המשחק- נרטיב על רצון להצליח, ועל קבלה של פגמים אנושיים, והידיעה שתמיד תמיד- יהיה את המשחק הבא.