איך כדאי לצפות באולימפיאדה עם ילדים תחרותיים

האולימפיאדה בכל מקום. והיא סוחפת אחריה גם את מי שאינו מתעניין בספורט ולא מכיר אף מונח בג׳ודו או בשייט, והסיבה לכך היא שעם כל הכבוד לספורט- האולימפיאדה היא יותר מספורט. האולימפיאדה היא סיפור אפי – על חלומות והגשמתם, על תקוות שמתנפצות, על מאמץ הירואי וגם על רמאות, על ניצחונות וגאווה, על איבה ואי רצון ללחוץ ידיים לפני קרב, אך גם על אחווה עולמית בין מדינות שונות. ואולי יותר מכל, האולימפיאדה היא אירוע שמייצר גיבורים. וכמו שכולם יודעים – העולם זקוק לגיבורים.

גיבורים, בהגדרה, הם מי שעמדו מול מכשול, וגייסו מתוך עצמם כוחות גדולים יותר משיערו שיש בהם, והתגברו עליו. אנו זקוקים לגיבורים משתי סיבות עיקריות.

1) השראה – דרך הסיפור של הגיבור אנו מקבלים את האמונה שגם אנו נוכל לעמוד בקשיים, וגם אנו נוכל להתגבר ולשגשג. צפייה בגיבורים הספורטאים גורמת לנו לרצות להיות גיבורים בעצמנו, ומעודדת אותנו להיות טובים יותר, אם בהישגים שלנו או מבחינה מוסרית.

2) הזדהות – דרך ההזדהות עם הגיבור, אנחנו מעבירים אליו תחושות ותכנים שלנו, ונדמה לנו שהוא מרגיש, או אמור להרגיש, כמו שאנו היינו מרגישים לו היינו בסיטואציה שבה הוא נמצא. בעזרת הגיבור אנו מעבדים את התכנים האישיים שלנו. הסירוב של הג׳ודוקא המצרי ללחוץ את ידו של הג׳ודוקא הישראלי אורי ששון עורר גלים לא רק בגלל העניין המדיני, אלא גם בגלל שדחייה היא חוייה כואבת והיא מעוררת בנו רגשות עזים מהביוגרפיה האישית שלנו, גם אם לא באופן מודע.

ג'ודוקא מסרב ללחוץ יד. דחייה היא רגש קשה.

דחייה היא רגש קשה.

מהסיבות הללו, צפייה באולימפיאדה עשויה להיות חוייה מעשירה ומגדלת עבור ילדים. אלא שהאולימפיאדה היא סיפור מורכב, וילדים זקוקים לתיווך של ההורים שלהם, ולהדרכה שלהם בנבכי המציאות המצולמת, כדי להיחשף אל הסיפור המיטיב שיכול להעשיר את רוחם ועולמם, ולהרחיק אותם מהסיפור שמשטח את העולם לדיכוטומיה של מנצחים ומפסידים. דיכוטומיה כזו ששמה את כל הדגש על התוצאה יכולה להיות הרסנית לנפש הרכה של הילדים, משום שהיא נושאת מסר מאיים שבו אם אינך הטוב ביותר- אין לך זכות קיום. ילדים תחרותיים במיוחד, שאינם מסוגלים להפסיד במשחק, ולא יודעים לשמור על החוקים, פעמים רבות מחזיקים במסר הזה בגרסה כזו או אחרת, ומאמינים שתחרות היא דרך לקבוע מיהו מנצח ומיהו מפסיד. ולכן כל הפסד מאיים על הדימוי העצמי שלהם עד שהם לא מסוגלים לשאת אותו.

לכן אני ממליץ להורים לאמץ מסר אחר, חיובי יותר, והוא שהתחרות עוזרת לאתלטים להתעלות על עצמם ולהוציא מעצמם את המיטב.

הדבר החשוב ביותר בצפייה באולימפיאדה יחד עם ילדיכם, כמו בכל פעילות משותפת, היא ההקשבה. הקשיבו לסיפור שילדיכם מספר. דרך הפרשנות שלו למה שהוא רואה על המסך הוא מספר את עצמו, את הבנת העולם שלו, וגם חלקים חשובים מעולמו הרגשי ומהאתגרים שהוא מתמודד עימם בשלב זה בחייו. אילו אתלטים הוא אוהב, איזה ספורט ולמה? אילו פרטים חשובים לו? המדינות שמהם מגיעים השחקנים? כשאתם צופים יחד, שאלו אותו מה הוא חושב על הדברים והפכו את הצפייה לאירוע פעיל. שימו לב שהצפייה המשותפת עשויה להעלות ולהציף גם קשיים ורגשות לא נעימים עימם הילדים מתמודדים. לדוגמה, ילד שחווה כישלון לאחרונה, עשוי לראות את פודיום הניצחון כסמל לכך שרק בודדים יכולים לנצח, ושלו עצמו לא יהיה מקום בעולם הספורט. הוא עשוי לרמז על כך בשאלות על המפסידים וכדומה. רק זכרו שהקשבה אינה חקירה.

הנה 4 נקודות במהלך המשחקים שכדאי להפנות את תשומת הלב אליהן:

היחסים בין האתלטים

 כיצד האתלטים מתייחסים זה לזה? בכבוד או באיבה? בתוך התחרות, חפשו מקומות של רעות, של הערכה אחד לשני. לדוגמה, בזמן תחרות קפיצה למים, כשאתלט עולה לבצע את הקפיצה שלו, המצלמה מצלמת פעמים רבות את האתלטים האחרים מביטים בו. דברו עם ילדיכם על מה אתם רואים במבט שלו- פחד שהאתלט השני יצליח טוב יותר ממנו? או הערכה להישגים של האתלט השני?

כשאתלט מתכונן לביצוע שלו 

אם זה לריצה או לקפיצה, יש רגע לפני שהוא יוצא לדרך (מלבד התחרויות שבהן יש זינוק) שבו הוא מתכונן לביצוע שלו. נסו, יחד עם הילד, להיכנס לראש שלו. איך הוא מתכונן? על מה הוא חושב? האם משהו מדאיג אותו? האם הוא חושב על מישהו? האם יש מישהו בקהל שהוא רוצה שיראה את הביצוע שלו במיוחד?

הפסדים 

יש תחרויות שבהן האתלט יודע שהוא לא השיג את התוצאה שקיווה לה כבר בסיום ביצוע. לרוב אלו התחרויות באתלטיקה קלה. התבוננו יחד עם הילד שלכם באתלט. כיצד הוא מגיב כשהוא מרגיש שהפסיד? האם הוא מאוכזב? האם הוא כועס? איך המאמן שלו מקבל אותו? האם הוא מעודד אותו? הצפייה בכישלונות באולימפיאדה חשובה מאוד לנפש הצעירה, ואולי אפילו חשובה יותר מאשר הצפייה בניצחונות. בדרך זו הילד יכול ללמוד לקבל את ההפסדים והכישלונות כשלבים בלתי נמנעים בחיים, והחרדה מהם תפחת.

שימו לב עם הילדים למה קורה לאתלט שפישל, שנכשל, כשהוא חוזר אל המאמן שלו. לרוב, הוא יתקבל בחיבוק ולא בביקורת. הוא עלה לשם ועשה כמיטב יכולתו. אתם יכולים לדבר עם הילדים שלכם על איך הם חושבים שהמאמן צריך להגיב לאתלט שפישל, איך אתם מגיבים אליהם, איך הילדים שלכם היו רוצים שתגיבו. ואיך הילדים שלכם מגיבים אל חברים בכיתה כשהם לא מצליחים.

מאמץ והשקעה 

האולימפיאדה היא אירוע שיא. אנו רואים את האתלטים בביצועי השיא שלהם, ואת ההוקרה שהם מקבלים, אך אנו לא רואים את התהליך הארוך של ההשקעה המרובה והמאמץ המתמשך והנחישות. ילדים אפילו יכולים לומר שהדברים שהאתלטים עושים הם קלים, משום שהם עושים את זה בצורה שנראית כחסרת מאמץ. אפשר ורצוי לתווך לילדים את תחום האפור הזה. אפשר להקשיב במיוחד לקריינים שמספרים על שגרת האימונים של הספורטאים, על המבחנים הרבים שיש בדרך. המטרה אינה להרפות את ידם של הצופים הצעירים, אלא לחבר את הפנטזיה על הצלחה גדולה, לסיפור על עבודה קשה, כדי לפתח בהם את הכוח לעמוד בעבודה קשה, ולא לצפות מעצמם להצליח מיד בניסיון הראשון שלהם.

המשותף ל4 הנקודות הללו, הוא שבעזרתן ניתן להסיט את הדגש בחוויית האולימפיאדה מתחרותיות ואגו והתגברות על אחרים, להתבוננות על יחסים בין-אישיים תומכים ורעות בתוך העצמה אישית. צפייה מהנה.